<h1>תניא רבתי סימן נ"א</h1>
<h2>דף לד:</h2>
כתיב (ויקרא כ"ג) אלה מועדי ה' מקראי קדש, במה הכתוב מדבר. אי בראשון הרי כבר נאמר (שם) ביום הראשון שבתון. אי בשמיני הרי כבר נאמר וביום השמיני שבתון. הא אין הכתוב מדבר אלא בחולו של מועד שאסור בעשית מלאכה. ותניא [חגיגה י"ח ע"א] ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת (דברים ט"ז). מה שביעי עצורין אף ששה עצורין. אי מה שביעי עצור בכל מלאכה. אף ששה ימים עצורין בכל מלאכה, ת"ל השביעי שביעי עצור בכל מלאכה ואין ששה ימים עצורין בכל מלאכה, ולא מסרו הכתוב אלא לחכמים לומר לך אי זו מלאכה אסורה ואי זו מלאכה מותרת. מצאתי בשם בעל היראים ז"ל כל אלו המקראות נראין לי אסמכתא. שכל איסור חול המועד מדרבנן הוא. ובפירושי רבותינו ז"ל מצאתי דאיסור מלאכת חולו של מועד דאורייתא. מכל מקום מדקתני תלמודא איסור מלאכת חולו של מועד בטירחא. למדנו דלא מיתסרא אלא מלאכת טורח. ויש מביאין ראיה לאיסור חולו של מועד במלאכה שהיא מדרבנן. מדברי הירושלמי [מו"ק פ"ב ה"ג]. דגרסינן התם א"ר אבא ב"ר ממל אילו היה מי שימנה עמי הייתי מתיר המלאכה בחולו של מועד, כלום אסרו מלאכה בחולו של מועד אלא שיהו אוכלין ושותין ויגעין בתורה. והאידנא אוכלין ושותין ופוחזין. והתירו חכמים לעשות מלאכה בדבר האבד שאין טרחו מרובה. ומתקנים את הדרכים. ואת הרחובות. ואת מקוואות המים. ועושין כל צרכי רבים בחולו של מועד. וכותל גינה שנפל. סך אותו בקוצים ובאבנים ואינו בונה אותו כדרכו. אבל כותל בית או כותל חצר שנפל בונה אותו כדרכו. וכותל רעוע העומד במקום שיוכל להזיק. סותרו ובונה אותו בחולו של מועד מפני הסכנה. מקיזין דם לבהמה ואין מונעין רפואה לבהמה בחולו של מועד. ואם נפל התנור ונתקלקל במועד מותר לתקנו. והוא שיכול להשתמש בו בחולו של מועד אבל אם לא יוכל להשתמש בו בחולו של מועד אסור לתקנו. הציר הוא מקום שהדלת סובב בו. דהיינו מקום הצינור והצינור עצמו. והקורה שעל גבי הדלת, והמנעול והמפתח שנשברו. מתקנן במועד. ובלבד שלא יכוין מלאכתו במועד.
טוחנין קמח במועד לצורך המועד. ושלא לצורך המועד אסור. ואם טחן והותיר מותר. קוצצין עצים במועד לצורך המועד ושלא לצורך המועד אסור. ואם קצץ והותיר מותר. מטילין שכר במועד לצורך המועד. ואם הטיל והותיר מותר. מכניס אדם פירותיו בצינעא מפני הגנבים. וכן שולה (מגביה) פשתנו מן המשרה ומכניסו בצנעא בתוך ביתו כדי שלא תאבד. ובלבד שלא יכוין מלאכתו במועד. וכולן אם כוונו מלאכתן במועד יאבדו. ואם כיון מלאכתו במועד ומת, לא קנסו בנו אחריו להפסיד מה שעשה אביו. ירושלמי [מו"ק פ"ב ה"ה עי"ש] צידי חיה עופות ודגים. צדין בחכה ובמכמורות, ולא ממעטין בשמחת הרגל. ר' אמי מיקל לון. מפני שממעטין בשמחת הרגל. מצאתי בשם רבינו יצחק ברבי יהודה ז"ל, שמותר להתחיל בלקיטת ענבים ובדריכתן בחולו של מועד. דהא אסיקנא דדבר האבד מותר. וגם מצאתי משמו שמותר לזפת ולתקן כלים לכתחלה בחולו של מועד. לפי שיש בו דבר האבד. זה הכלל כל דבר האבד מותר לטרוח עליו בחול המועד. אבל אין מותר לטרוח עליו טורח גדול. אבל במקום שאין הפסד ואינו דבר אבד. אסור לטרוח עליו כלל. ולישא וליתן בסחורה אפילו בדבר מועט אסור. ובדבר האבד מותר. פי' רבינו גרשום ז"ל ובדבר האבד, כלומר שאם לא יעשה אותה סחורה יהיה לו הפסד בדבר, מותר לעשותה. אבל בחנם שלא להרויח אסור. אבל בשם רבינו שלמה ז"ל מצאתי. ובדבר האבד מותר. כגון פירות שמתליעין. ופרקמטיא שזמנה עובר. אבל דבר שאם לא ימכרנו במועד יכול למכרו לאחר המועד. אסור למכרו במועד. וכן מצאתי בשם רבינו נתן ז"ל שהשיב לר' מנחם אחיו ז"ל. מי שבא וסחורה בידו לישא וליתן בצינעא בתוך ביתו בחולו של מועד מותר. לפי שהסחורה דבור בעלמא הוא ואינו דבר של טורח שיהיה אסור. הילכך בצינעא היתר הוא. שאפילו מלאכה התירו במקום שיש בה הפסד. וכל שכן הכא דליכא מלאכה כלל. ובשם בעל היראים ז"ל מצאתי, פרקמטיא כל שהיא אסור. היינו להוליך למכור בשוק דאיכא טרחא. אבל בביתו דליכא טרחא נראה שמותר. ירושלמי [מו"ק פ"ב ה"ג] הדא שיירתא שרי מזבן מינה במועדא. מכאן יש להוכיח שמותר לישא וליתן בתגרות עם הנכרים הבאים מחוץ לעיר בתוכה בחולו של מועד. אפילו להוליך למכור התגרות בשוק שיש בדבר טורח אפילו הכי נראה שמותר. לפי שהיא כפרקמטיא האבד. שאם לא יעשה עמהם תגרות, למחר ילכו לדרכם. ועל ההלואות שאנו רגילין להלוות ברבית ואין אנו נמנעין מלהלוות בחולו של מועד. יש שאוסרין להלוות במועד, היינו להתנות עם הלוה וליקח ממנו ערבות או משכון במועד. אבל אם התנה עם הלוה קודם המועד. ובא במועד ליתן לו ערבות או משכון מותר. ונראה שבין כך ובין כך מותר. לפי שאין בדבר שום טורח. ועוד יש להתיר כי שמא תהיה כפרקמטיא האבד. וכן מצאתי בשם בעל היראים ז"ל. מדתני תלמודא איסור מלאכת חולו של מועד משום טרחא. למדנו דלא מיתסרא אלא מלאכת טורח. הילכך ההלואות ומלאכה מועטת בתוך ביתו מותרת.
